בכל פעם שאני עומדת מול קהל נוצר הקסם הזה של החיבור המיידי עם הקהל. אם נשאל מרצים, קומיקאים, סטנדאפיסטים או כל מקצוע אחר הדורש מיומנות עמידה מול קהל , מה הכי מעסיק אותם בטרם תתרחש האינטראקציה עם הקהל עולות השאלות: האם הקהל יתחבר? ישתף פעולה? יצחק או לא יצחק? יתרגש? המכנה המשותף בין אומן העומד על במה, מרצה או אפילו עורך דין הנושא נאום נלהב בבית המשפט הוא הרצון העז להתמסר אל הקהל, לרתק אותו, לשכנע אותו, לרגש אותו. אם התשוקה הזו לא בוערת, הקהל מבחין מיד ומזהה זיוף תוך שניות בודדות. כיצד שומרים ההתלהבות והתשוקה על הבמה? התשובה היא – שמירה על אנרגיה גבוהה על הבמה. האומן, המרצה או הנואם, חייב לקחת אחריות על האנרגיה שהוא מייצר על הבמה ולגייס את כל ארגז הכלים העומדים לרשתו, מתוך ידיעה שהוא יוצא למסע שאין לו מושג מה יתרחש בו.
אנרגיה על הבמה – מדוע זה חשוב?
עמידה מול קהל מחייבת על מי שמדבר בפני קהל להגיע ברמה אנרגטית גבוה יותר מזו של הקהל . אין אופציה להגיע “קרים” אל הבמה. כל מה שיתרחש על הבמה ואצל הקהל הוא באחריותו של המרצה או האומן. מהרגע הראשון שהמרצה עולה על הבמה הקהל מרגיש באנרגיה שלו. הקהל מגיע מן החוץ, קר אנרגטית, מוסח דעת ואילו המרצה חייב להגיע “חם” ומלא תשוקה. הצלחת ההרצאה או המופע תלויה ביכולת של המרצה להעלות את רמת האנרגיה של הקהל לרמה יותר גבוה מזו שאיתה נכנס אל ההרצאה. במידה והמרצה מגיע בעצמו עם אנרגיה נמוכה, לא רק שהקהל יבחין בכך, יהיה לו קשה מאוד להעלות אנרגיה גם אצלו וגם אצל הקהל בו זמנית. ברגע שהקהל “מתחמם”, מרותק למרצה, מזדהה איתו, אז יוכל המרצה להעביר מסר, לשכנע או להשיג כל מטרה שלשמה עלה על הבמה.
נכון, להגיע אל הבמה באנרגיה גבוה זו משימה לא פשוטה. נסו לחשוב, כמה פעמים קרה לכם שהיה לכם יום רע? כמה פעמים קרה שרבתם עם בן הזוג או הילדים שלכם, הבוס היה קשוח מידי או סתם קמתם ללא חשק ומצב רוח? זה קורה לכולם, גם לקהל וגם למרצה, אין ספק. אם כך, מה עושים כשזה קורה? מסתבר שאין הפתעות גדולות. השגרה לרוב מנצחת. אנחו כנראה נקום בבוקר כבכל בוקר, נתלבש, נצא לעבודה בדיוק כמו בכל בוקר, וגם אם אנחנו קצת מדוכדכים, אנחנו פשוט נמשיך להתנהל כי “אין ברירה”. כך בטח נאמר לעצמינו. נצא לעוד יום של שגרה, ניתן ליום לחלוף, שהרי מחר יגיע “יום חדש”.
עמידה מול קהל אינה מאפשרת את הדיאלוג הפנימי שכל אחד חווה לא פעם. דיאלוג זה אינו יכול להיות מנת חלקם של העומדים על במה ומדברים בפני קהל. הסיבה לכך פשוטה: אומן או מרצה אינו יכול להרשות לעצמו להיות פאסיבי ופשוט לחכות עד שהיום המעצבן יחלוף. אדם העומד מול קהל אינו יכול לחכות שאולי למחרת מצב הרוח ישתפר והוא ישוב לעבודה במלא האנרגיה. גם אם מצב הרוח ירוד ובדיוק חטפנו דוח לפני המופע או ההרצאה, או שאולי סתם רבנו עם בני הזוג, אנו העומדים מול קהל הנמצאים דקות ספורות לפני עליה לבמה, חייבים להניח הכל בצד ולעלות לבמה מנוטרלים כל מחשבה שתסיט מאיתנו את העיקר- הקהל! את הקהל לא מעניין מה קרה לאומן או המרצה טרם עלייתו לבמה, הוא גם לא מתעניין בשלומו וזה לא רלוונטי עבורו אם מישהו הכעיס את האומן לפני שעה. הקהל מגיע לקבל ערך, תובנה, שירות, הוא מגיע לצחוק, להתרגש, לעבור חוויה, לצחוק, להזדהות. הקהל רואה במרצה השתקפות שלו עצמו ומוכן לצאת למסע. המרצה הוא סוג של כלי, אמצעי עבור הקהל להתנתק משגרת היום ולהכנס למציאות במימד אחר. הקהל מכיר את המציאות הזו אותה מציג האומן או המרצה והוא חווה אותה באמצעות נקודת המבט של העומד על הבמה.
כל מי שעוסק בעמידה מול קהל חי חיי ויתור מתוך מודעות מוחלטת. על מה הוא מוותר? לפני העליה לבמה, הוא מוותר על הצורך להיות מדוכדך, כמו שקורה לכולם אם יש להם יום מאתגר, הוא מוותר על הצורך לעמוד רגע מול מראה ולומר “קשה לי”. הוא לא יכול להרשות לעצמו. למעשה האומן או המרצה נשאב לתוך ואקום של חיים מקבילים לצד החיים שלו עצמו.
כיצד שומרים על אנרגיה גבוהה?
אם כך, האחריות על החזקת האנרגיה הן אצל המרצה והן אצל הקהל היא של המרצה עצמו. אז איך עושים זאת? כמו כל אחת מטכניקות העמידה מול קהל, גם יצירת אנרגיה ושמירתה ניתנת ללמידה ותירגול. ראשית, ההבנה הקוגנטיבית שהאחריות על האנרגיה היא שלנו כמרצים, מסייעת לנו לתרגל ולשמור את האנרגיה.
שנית, גם המרצה מגיע אל הבמה “קר” בדיוק כמו הקהל. גם המרצה מגיע טרוד, מוסח דעת ובנוסף מתמודד עם התרגשות , חשש ולעיתים אף פחד קהל. לכן, חשוב מאוד להגיע מבעוד מועד לאולם ההרצאות, לבדוק שכל האביזרים הטכניים עובדים ולשקול אף לקחת עזרה טכנית של עוזרים שיסירו את הצורך להתעסק בתקלות טכניות.
כמו כן, אחת הטעויות הנפוצות של מרצים לפני ההרצאה היא התבודדות. בכדי להעלות את רמת האנרגיה יש להתהלך, לדבר עם אנשים, וכמובן להתנתק מהטקסט “ולנקות את הראש”. טוני רובינס למשל, המאמן הידוע , נוהג לקפוץ על טרמפולינה לפני עלייתו לבמה ואף משתמש בעוזרים שכל תפקידם הוא להלהיב את הקהל לפני שהוא מגיע להלהיב אותם בעצמו.
לכל אחת יש שיטה העובדת עבורו ומסייעת לו להרים אנרגיה. איך נדע מה עובד לנו? פשוט לנסות. מה שלא עבד בפעם בראשונה ייתכן ויעבוד בעתיד או שאולי שיטה אחרת תעבוד. לא לחשוש להתנסות. ברגע שאנו מגבירים קצב, אנו עולים לבמה ברמה אנרגטית גבוהה, הדבר מסייע גם להפחתת פחד קהל שמוריד את האנרגיה. נסו רגע לדמיין מצב שאנו על הבמה, אנו מתרגשים , הקול רועד והרגליים בקושי זזות. אולם כעבור כמה דקות אנו משתחררים, האנרגיה עולה והפחד מפנה את מקומו החוצה. אם נתרגל העלאת אנרגיה לפני העליה לבמה, למשל: נדבר, נתהלך ונשחרר את הטקסט, התוצאה תהייה ברורה: אנחנו נעלה אל הבמה “חמים”, לא נצטרך כמה דקות כדי להשתחרר, אלא נגיע מהרגע הראשון אל הבמה משוחררים ומלאי אנרגיה.
